הי אבי
שלושה שבועות עברו מאז שישבנו בגינה הנעימה שלך, ( נבוכים לא מעט )…ועם לא מעט סימני שאלה האם זה ילך, שכן אור בעט בכל עזרה שרציתי ורצינו לתת לו.
כשחזרנו, הספיק לי החיוך שלו שפשוט אמר -טוב לי פה , עם האדם הזה… ז”א אתך ואז החל תהליך. הופסקה שגרת הבטלה שלוותה בישיבה עם חברים בחדר סגור ובהתעסקות עם עישונים. אור החל לקום בבוקר לעבוד !!! לא היה כזה פשוט, אבל הרגשתי שזו המשימה הראשונה. כשרציתי לעזור לו בהשכמה התרגז ואמר שזו אחריות לו…
התאפקתי והוא אכן הוכיח שהוא מסוגל, לפעמים עם קצת עצבים ואח”כ כבר יקיצה טבעית מוקדם בבוקר ואפילו בוקר טוב עם חיוך . בהתחלה ישן אצל אחותו ואצל אחיו כי חשש לאחר ובשבוע האחרון כבר ישן בבית ונסע לעבוד וחזר הביתה. התגעגע לחדר שלו, לפרטיות שלו.
לא מספר על הפגישות אבל מידי פעם זורק איזה משפט על משהו כללי שדיברתם עליו. ואני רק מקשיבה, מפרגנת ונהנית מהשינוי, שבלט גם בשיחה, בביטחון שמחלחל לאט ברגליים שמתחילות לעמוד על הקרקע ולא מרחפות כל הזמן באוויר…
כבר לאחר הפגישה הראשונה קנה צבעים, ובאיזה ערב שישי מצאנו את עצמנו מציירים.
המשפחה מאוד אוהבת אותו ויודעת שהוא מיוחד ורגיש, ולראשונה אמר כמה כיף אתם כמה כיף שדואגים ומפנקים אותו, משהו שלרוב זלזל בו ולא העריך. אני מרגישה שהוא רוצה להחזיר להם אז הוא מפרגן לכולם.
היו כמה רגעי משבר שלא ממש פרט אבל הוא מתמודד עם זה בעצמו שכן לא שיתף אותי ממש.
בשישי האחרון שאל מה דעתי על שרות לאומי, אמרתי שאני שמחה על המחשבה. אמר שקצת מפריע לו שלא תרם למדינה בזמן שיש לו חברים שנלחמו … שינוי אדיר בחשיבה!
אנסה לברר לו.
טוב, השעה כבר מאוחרת.. בגדול מרגישים שיש שינוי. כולנו נותנים לו את הזמן. אני משחררת, הפעם עם הרבה פחות חששות…
תודה -אירית
נ.ב.
ועוד לא סיפרתי על החדר המסודר והמזמין, על הגינה שלנו שהוא מטפח…חחחח אירית
