מדוע מתעוררים רגשות שליליים כלפי בן הזוג?
הציפיה "הילדותית" מבן הזוג – מבן הזוג אנחנו מצפים שיהיה האדם הקרוב והאיכפתי ביותר עבורנו , מעין "תחליף הורה" בבגרותנו. כפי שילד מצפה שאימו/אביו יבינו את רגשותיו ואת צרכיו אפילו אם אינו מסביר אותם במילים, כך קיימת בתוכנו ציפיה סמוייה שבן זוגנו יבין אותנו , את רגשותינו ואת צרכינו גם אם איננו מסבירים לו אותם. ציפיה זו היא "ילדותית" משום שאינה ריאלית ואף עלולה להיות הרסנית. אין שום סיכוי שבן/בת זוגנו יוכלו להבין אותנו אם לא נמצא את הדרך להסביר ולשתף אותו ברגשות ובצרכים שלנו. האחריות על כך היא שלנו ולא שלו !!!
פגיעה בצורך בסיסי – מעוררת רגש שלילי –
כאשר צורך בסיסי, פיסי או נפשי שלנו (צורך בתמיכה, בהערכה, בחברה, בחופש, במנוחה, במגע, באינטימיות, באהבה, בצמיחה אישית, במימוש עצמי וכד' )– אינו מקבל מענה מתעוררים בנו רגשות שליליים, כגון עצב, אכזבה, דיכאון, תסכול, כעס, עלבון, יאוש.
לרוב אנחנו מצפים (ציפיה שלא תמיד היא הגיונית והוגנת) שבן הזוג שלנו הוא זה ש"יפתור" לנו את הבעיה ויתן מענה לצורך (זוכרים: המוח הרגשי שלנו חושב בטעות שבן הזוג הוא ההורה המטפל שלנו).
במצב זה אנו נוטים להתעלם מהעובדה שלבן זוגנו עשויים להיות ברגע זה ממש צרכים משלו ורגשות שליליים משלו – הדורשים אף הם התייחסות ומענה.
כאשר בן הזוג אינו מבין את הצורך או את הרגשות השליליים שהתעוררו בנו – יש לנו תחושה שהוא אינו מבצע את חובתו כלפינו – ואז הכעס והזעם מופנים ישירות אליו. כאשר אנו רואים אותו עסוק בעניינים אחרים – תחושתנו השלילית אף מתגברת כי אנו חשים כי הוא אינו מציב אותנו בראש סדר עדיפויותיו. מחשבה זו מוסיפה עלבון על התחושות השליליות הקודמות.
מילכוד 1: כאשר אנו חשים עלבון מהתנהגותו של בן/בת זוגנו אנו עלולים להתבצר באסטרטגיה שאינה משתפת רגשות, מתוך אותו רצון "ילדותי" לאתגר את בן/בת הזוג ו"להעמיד אותו/ה במבחן האהבה והנאמנות" – בסגנון: "אם את/ה חבר/ה אמיתי/ת את/ה צריך להבין אותי בלי שאסביר לך". מחשבה זו היא מלכודת מסוכנת !
במקום קבלת עזרה – הכרזת מלחמה – בן/בת הזוג שאליו/ה מופנה פרץ הכעס וההאשמות שלנו עלול/ה להיות מופתע/ת או מתוסכל/ת מההתקפה עליו/ה, היות ולרוב הוא/היא אינו/ה מבין/ה את הצורך האמיתי שלנו עד הסוף (כי לא טרחנו להסביר אותו…) ולכן ההתקפה עליו/ה נראית לו/ה שרירותית ולא מוצדקת. לפיכך הוא/היא עלול/ה להסביר את התנהגותנו בתכונת אופי תוקפנית או לחילופין במניע שלילי – המביא אותנו לפגוע בו ללא הצדקה.
בשלב זה מתעוררים גם אצל בן הזוג המותקף רגשות שליליים כלפינו והתגובה הצפויה היא התקפה שכנגד ("הכרזת מלחמה" ) או שינסה להתרחק ולהתנתק ( בריחה משדה הקרב או הסתתרות מאחרי מחסה – זו דרך היותר אופיינית לגברים. ( האבחנה כאן בין גברים לנשים היא סטטיסטית ולא מכלילה )
מילכוד 2: ככל שאנו נכנסים לעומק העימות הרגשי כך יכולתנו לשתף בצרכים וברגשות הולכת ופוחתת, משום ששיתוף ברגשות וצרכים חושף חולשה. האינסטינקטים "המלחמתיים" שמתעוררים בנו מעודדים אותנו לפעול כמו בקרב: להפגין עוצמה (לרוב לא אמיתית) כדי להרתיע – ומנגד -ולהסתיר רגשות כדי להסוות את חולשתנו.
מצב זה הוא מאבק כוח – שבו אנו הולכים ומתרחקים מפיתרון אמיתי של הבעיה ומתרחקים מהסיכוי שצרכינו, שבגינם החל העימות, יקבלו מענה. במקום זאת אנו מוצאים סיפוק רגעי לכעס מפגיעה ונקמה בבן הזוג – מה שכמובן מעודד אותו לעשות בדיוק אותו דבר.
מה קורה כש"המלחמות" חוזרות ונשנות בזוגיות? תהליך זה – כאשר הוא מתרחש שוב ושוב לאורך זמן ואינו מקבל טיפול מקצועי הולם – מביא בהדרגה לשינוי עמוק ובסיסי ברגשות בני הזוג זה כלפי זה – עד למצב של שחיקת האהבה והחברות ולעיתים אף לתחושת דחייה הדדית. סיבת השינוי היא מעין "תכנות מחדש" של המוח הרגשי שלנו, אשר בהדרגה משנה את הגדרת בן הזוג שלנו מ"אוהב" (שמספק את צרכינו, ומעורר בנו רגשות חיוביים) ל"אוייב" (שפוגע בצרכינו ומעורר בנו רגשות שליליים). זוגות המזניחים את הטיפול בתקשורת שלילית ביניהם לאורך שנים עלולים להגיע למצב העגום שתואר – שלעיתים אינו מותיר דרך חזרה !
ה"מסלול" שתואר, עלול להפוך עם הזמן לנורמה מקובלת ומתורגלת בקשר שלנו, אם איננו מסוגלים בשום שלב לשבור את המסלול ההרסני ולפעול אחרת ! אבל ניתן לפעול אחרת :
הדרך ליצור בזוגיות נורמה של תמיכה והקשבה היא:
- להיות מודעים לרגשותינו השליליים
- ולנתב אותם לשיחה רגועה המשתפת ברגשות הדדיים
כיצד לפעול כאשר מתעורר בי רגש שלילי כלפי בן הזוג?
רגשות הם "דחפים לפעולה". הם מניעים אותנו לפעול בדרך מסויימת: התקפה, בריחה, נקמה, הסתגרות, התחברות, חיזור ועוד.
כאשר מתעוררים בנו רגשות שליליים בתוך המערכת הזוגית או במהלך שיחה עם בן הזוג – יש חשיבות יתרה ליכולתנו לפעול נכון בעקבות התעוררות הרגש.
עומדות בפנינו שתי דרכים:
- הדרך הלא אפקטיבית – לפעול בתוקפנות או להאשים– לאפשר לרגש השלילי לדחוף אותנו לפעולה שלילית/תוקפנית ספונטאנית ביחס לבן הזוג שלנו. דרך זו אינה אפקטיבית מכיוון שהיא אינה מביאה בשום דרך לפתרון הבעיה שהתעוררה והיא אינה מובילה למניעת התרחשותה שוב בעתיד. בנוסף היא הופכת בהדרגה את בן הזוג ליריב ואף לאוייב, מפתחת יחסי חשדנות ומכניסה לזוגיות נורמה של תוקפנות. לאורך זמן הדבר עלול לגרום נזק של ממש למערכת היחסים.
- הדרך האפקטיבית – שיתוף רגשי– לשלוט ברגשות ולהפוך אותם עצמם לנושא שיחה עם בן /בת זוגי, כדי לאפשר לשנינו להתמודד בבגרות עם הסיבות שהביאו אותנו לכדי פגיעה/היפגעות זה מזה. עלינו לפעול בדרך שתעודד את בן הזוג לחבוש את "הכובע הלבן" כובע – המטפל התומך ולא את "הכובע השחור" שיאלץ אותו להתגונן מפנינו.
כלים לניהול שיחה זוגית עניינית ומעמיקה:
יצירת הדדיות בשיחה
אם קשה לכם לנהל שיחה בה אתם מקשיבים זה לזה, והשיחה הופכת עד מהרה לפקעת של דיבורים וצעקות חסרת סדר,
החזיקו חפץ דמוי מיקרופון (למשל, עט) והשתמשו בו במהלך השיחה כבמיקרופון העובר מיד ליד.
המטרה: למנוע מאבק על זכות הדיבור בשיחה, מה מה שימנע מכם להגיע לנושא השיחה האמיתי!
ביצוע נכון של תפקיד ה"דובר" ושל תפקיד "המקשיב" הם קריטיים להצלחת השיחה.
"הדובר" – מי שאוחז ב"מיקרופון", תפקידו:
- להציג את דבריו בצורה עניינית וקצרה, תוך מיקוד בעיקר וויתור על פרטים לא מרכזיים.
- להעביר את המקרופון ביוזמתולבן הזוג תוך כ30-40 שניות. ( אי העברת המקרופון בזמן נתפש כמשתלט על השיחה וגורר כעס ותוקפנות מצד בן הזוג )
"המקשיב" – מי שה"מיקרופון" אינו בידו, תפקידו:
- להקשיב בשקט לדבריבן הזוג ולנסות להבין את המסר שבן הזוג מעביר
- להקשיב בפתיחות לרגשותבן הזוג ולנסות להבינם
- לשדר שפת גוף מקשיבהרגועה אמפאתית ולהימנע משפת גוף פרובוקטיבית (כגון הנהון לשלילה או לחוסר הסכמה)
כיצד עלי לפתוח בשיחה עניינית עם בן הזוג על רגשותי?
- להיות מודעלרגש הגואה בי ברגע זה ולנסח לו שם: "עלבון", "כעס", וכד'.
- לפנות לבן הזוג בבקשה להקשיב: "אני יכול לשתף אותך במה שאני מרגיש כרגע?" ( למשל:"אני רוצה להגיד לך משהו מהבטן") ולהמתין מס שניות.
- לקבל את הסכמתבן הזוג (גם בהנהון). אם בן הזוג אינו מסכים או מוסח, או טרוד בדברים אחרים – מומלץ לקבוע פגישה לשיחה במועד מאוחר יותר (ראה בהמשך)
- לתאר את רגשותי הפגועים, תוך שימוש בשפה שאינה תוקפנית, שיפוטית או מאשימה כלפי בן/בת הזוג – אלא ממוקדת בי עצמי (קשה מאוד אבל חשוב מאוד !!!)ובכך להזמין אותו/ה לקחת בעצמו אחריות על דבריו או מעשיו/ה.. האשמה או תוקפנות או ציניות בשלב זה יחבלו מיד בסיכויי ההצלחה בשיחה. ( לא לתת פרשנות של מעשי בן/בת הזוג, כגון: "הלכת כי תמיד החברים שלך יותר חשובים ממני". לא להגיד "העלבת אותי כשהלכת…" במקום זאת להגיד: "נעלבתי מאוד, כי הרגשתי בודד/ה, לא מספיק חשוב/ה, שאני לא מצליח/ה לעניין אותך כמו בעבר…".
- להשתמש בשפת גוף רגועהולא תוקפנית, או שפת גוף המשדרת את הקושי והעצב שבנו.
- לדבר בקצרה– רצוי עד 30 שניות לכל היותר ולאפשר לבן הזוג להגיב. מעבר לכך לא יצליח בן הזוג להקשיב – והארכה בשיחה בשלב זה תתפרש על ידו כהתקפה או האשמה. התפרצותו לדבריך יגררו התכתשות מילולית – לא כדאי. עדיף לדבר קצר ולזכות בהקשבה !
סיכום השיחה – מכוון לעתיד ולא לעבר ! חשוב לנתב את סיום השיחה למיקוד בעתיד ולבקשה מבן הזוג המתייחסת למה שיקרה בעתיד ולא להישאר בקושי שהיה בעבר.
הישארות בעבר – מבטאת דחף למציאת בן זוגך כ"אשם" ולהטיל עליו עונש או סנקציה, או לפחות לאלצו לתת התנצלות "רשמית". התעקשות ל"העניש", ל"האשים" או לקבל התנצלות היא קטנונית ומסוכנת !
מכוונות לעתיד, מפרגנת לבן הזוג שהפגיעה לא נעשתה במזיד, אלא מחוסר הבנה, או מחוסר תשומת לב, מבטאת אופטימיות שהדברים ישתנו ואמון שנדע להתמודד עם הקשיים. יש בה מוכנות לסלוח על העבר ומוטיבציה לשפר את פני הדברים בעתיד. זו הגישה הפרקטית והמעשית בזוגיות, סודם של זוגות מאושרים המצליחים לחיות יחדיו באושר ובחברות לאורך זמן.
לא להתעקש על פיתרון מיידי – פתרון בעיות בזוגיות איננה השקעה לטווח קצר! לעיתים התסכול שלנו מוביל אותנו לדרוש פיתרון כאן ועכשיו – וכאשר זה לא מופיע אנו נעשים חסרי סבלנות, מאבדים את האמון ועלולים להפוך שוב לתוקפניים כלפי בן הזוג. לבן זוגנו לא תמיד קל לעכל את הרגשות שהצגנו ואת הצרכים שהצגנו לו. מכיוון שניהול יחסים הוא תהליך והשקעה ארוכת טווח, לעיתים בהחלט ניתן להסתפק בשיחה בהישג של שיתוף בן הזוג בצרכים וברגשות שלי ולא להתעקש על הבטחות והתחייבויות מיידיות לשינוי או לפעולות ספציפיות.אם הצלחתם לנהל שיחה בה שיתפתם זה את זה בדברים המעיקים לכם או הנחוצים לכם כדי להרגיש טוב – דעו כי זהו הישג עצום לכשלעצמו. הדברים יחלחלו בהדרגה פנימה לליבו/ה של בן/בת הזוג וישפיעו על דרך פעולתו/ה בעתיד בדרך המתאימה לו/ה. לעיתים דווקא סיום השיחה בשלב הזה – הוא הדבר החכם לעשות, כי אז אנו מאפשרים לבן/בת הזוג לעשות את השינוי או להיענות לצרכינו בדרך ובקצב שלו/ה – בכך אנחנו מכבדים אותו/ה – ואנו מאפשרים לו/ה יבטא את אחריותו/ה ואת רצונו/ה הטוב כלפינו וכלפי הזוגיות.
- אם השינוי המיוחל לא קרה בזמן סביר– קחו בחשבון שעשויות להידרש עוד מספר שיחות אישיות רגועות כדי שהדברים יופנמו חזק יותר. "הדרך הזו איננה תמיד "אוטוסטראדה" אבל היא תמיד הדרך המהירה יותר לשינוי מן האלטרנטיבה.
- בכל פעם שאתם מתפתים לחשוב שכדאי לנטוש את דרך ההידברות ולעבור למלחמה לאיומים ולפיצוצים – דעו שאתם טועים – כוח ותוקפנות מעוררים כוח ותוקפנות שכנגד ותו לא !
הזמנת בן הזוג לשתף ברגשותיו – לעיתים אנו חשים שבן הזוג שלנו עובר חוויה רגשית עוצמתית לחיוב או לשלילה (כועס, נעלב, נרגש), וגם אם הוא עצמו אינו מבטא אותה, נעשה נכון אם נזמין ונעודד אותו לשתף אותנו ברגשותיו: "תרצה/י לשתף אותי/ לספר לי מה את/ה מרגיש/ה כרגע?"
אנו מציעים בכך לבן/ת הזוג את ההקשבה שלנו, ואת המחוייבות לאפשר לו/ה לבטא את רגשותיו/יה.
הכובע הלבן והשחור
כפי שראינו למעלה, הדרך שבה אני פונה לבן זוגי (ובעיקר המסרים המועברים בשפת הגוף ובנימת הקול) היא זו שתקבע לרוב באיזה אופן יגיב בן הזוג לפנייתי ! אני יכול להזמין אותו לחבוש את אחד משני הכובעים:
- אני יכול לפנות באופן שיזמין את בן זוגי להקשיב ולתמוך בי
- אני יכול לפנות אליו באופן שייתפס כהכרזת התקפה או מלחמה
בעת ניהול שיחה זוגית, הצד המקשיב יכול לבחור בין שני "כובעים":
- הכובע הלבןכובע ההורה התומך והמטפל – מאפשר לנו להיות כרגע המטפלים של בן הזוג להקשיב לכאבו ולרגשותיו הפגועים, לגלות רכות ואמפטיה ולהציע עזרה בלהרגיע, לנחם, להזדהות וכד'. כובע זה אנו חובשים כאשר אנחנו רואים את בן זוגנו פגוע וחלש וזקוק לעזרתנו.
- הכובע השחור– הוא כובע המאבק והמלחמה – שבו אנו עסוקים בזיהוי ההתקפה עלינו, בהחלפת האשמות הדדיות בהתגוננות ובהתקפה חוזרת. כובע זה אנו חובשים כאשר אנחנו חשים מאויימים ומותקפים.
"פאוז" – מעצור לעצירת שיחה מהידרדרות "למלחמה".. כאשר אנו מצויים בתקשורת עם בן הזוג ואנו חשים שמתעורר בנו כעס גדול כלפי בן הזוג, העלול להפוך לתוקפנות ולדרדר את המצב, מומלץ לעצור את השיחה כדי לאפשר לכעס להתפוגג ולפתור את הבעיה בדרכים אפקטיביות. במצב כזה ניתן לומר: "אני מבקש לעצור כרגע את השיחה" "אני לא מסוגל להמשיך כרגע" "אני צריך להירגע ואז נמשיך בשיחה" או בכל דרך אחרת. הדברים צריכים להיאמר ככל הניתן ברוגע ובנעימות כדי לא להפוך בעצמם לסיבה לכעס.
"קביעת הפגישה" לשיחה בזמן אחר – אם הפסקה של 10-20 דקות מספיקה להירגע ולהיכנס למסלול של שיחה נינוחה, אז שיטת הפאוז מספיקה. אם אנו חשים שהעוצמות הרגשיות שלנו או של בן/ת הזוג גבוהות מדי, או לחילופין שאין לנו אפשרות נוחה לנהל שיחה אישית, במנותק מרעשים והפרעות, (אנשים נוספים, ילדים, רעשי רקע – העשויים לפגוע בפרטיות השיחה או להסיח את הדעת ממנה) – אז מומלץ מאוד לקבוע את השיחה לזמן אחר באותו יום – במיקום ובשעה שיאפשר שיחה אישית ואינטימית. – אם קבענו – חשוב שנקיים את השיחה שנקבעה כי אחרת העניין יתפרץ במהרה באופן לא מבוקר. ניתן לומר: "אני מרגיש שאי אפשר לדבר עכשיו ברצינות", "אני רוצה שנקבע פגישה ב-9:00 בערב בבית קפה/ בבית " ונשוחח על הדברים בצורה רגועה"
יוזמה כזו מהווה גילוי אחריות שלנו כלפי הזוגיות: – ראשית – לא לנהל את השיחה בתנאים גרועים עם סיכויי הצלחה נמוכים, ומאידך לדאוג לקיימה בהקדם בתנאים אופטימאליים ולאחר שנרגענו קצת, משום שברור לנו שהדבר דורש פיתרון. לעומת זאת, התחמקות משיחה או דחייתה לזמן שאיננו מוגדר – אינה פותרת את הבעיה בזכות "התיישנות" או "שיכחה", אלא רק מעצימה את הבעיה.
אז לכל מי שהולך לתרגל .. שיהיה בהצלחה !
זיכרו: תקשורת זוגית אפקטיבית – היא כלי חשוב מאין כמותו בחייכם וכדאי להשקיע בה !